תומר דבורה קהת

"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד"

תומר דבורה קהת

"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד"- עיון בסיפור משה, הגחלים והזהב

(נטל חלק בלימוד ובכתיבה- גלעד שור)

 

שמות רבה (וילנא) פרשה א

ויגדל הילד, כ"ד חדש הניקתהו ואתה אומר ויגדל הילד, אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ, ותביאהו לבת פרעה וגו', היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאלו הוא בנה ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך, ולפי שהיה יפה הכל מתאוים לראותו מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו, והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול, וכן הקב"ה אמר לחירם (יחזקאל כח) ואוציא אש מתוכך הוא וגו', וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה, ואף מלך המשיח שעתיד ליפרע מאדום יושב עמהם במדינה שנאמר (ישעיה כז) שם ירעה עגל ושם ירבץ וגו', והיו שם יושבין חרטומי מצרים ואמרו מתייראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך, מהם אומרים להורגו מהם אומרים לשורפו, והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם הנער הזה אין בו דעת אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו לזהב יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מות, מיד הביאו לפניו ושלח ידו ליקח הזהב ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון, ותקרא שמו משה, מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה ואף הקב"ה לא קראהו בשם אחר.

 

הסיפור אודות סיבת גמגומו של משה הוא אחד החביבים על הגננות. התינוק אשר שמו לפניו קערה עם זהב וגחלים, והוא כמעט ולקח מהזהב. רק ברגע האחרון, בעזרת התערבות שמימית, לקח את הגחלת, הביאה אל פיו- וכך ניצל, מעצת חרטומי מצרים הזוממים להרגו. מהי משמעות הסיפור הזה בתיאור ההיסטוריה האישית של משה? מה הקשרו?

המדרש המגולל את הסיפור הנ"ל פותח בפסוק: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ: ומקשה: באיזו גדילה מדובר, הרי משה בן שנתיים בלבד?! מהתשובה: "אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ". יוצא המדרש אל הסיפור. משה היה ילד יפה. כל כך יפה, שאי אפשר היה להעביר את המבט ממנו. התיאור הראשוני כמעט אידילי- בת פרעה נישקה וחיבקה אותו כאילו היה בנה, ופרעה השתעשע בנכדו בחדווה רבה. ומשה, תוך כדי משחק, לקח את כתרו של סבו המאמץ ושם אותו על ראשו. בנקודה הזו ננעצו מבטים מתוחים בתינוק הקטן, הצוחק. מבטיהם חוזי השחורות של החרטומים. ובעל המדרש מעיר בקיצור, שהם חוששים, ובצדק, מהדבר שאירע גם לחירם מלך צור, בנבואתו של יחזקאל- "וָאוֹצִא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא אֲכָלַתְךָ". כמו שם כן גם כאן, המפלה צומחת מבפנים. מנהיג העבדים גדל על ברכי השליט הגדול, המדכא, "בת פרעה מגדלת את מי שעתיד להיפרע מאביה". הבה נמשוך ונפרום מעט את קצה החוט שהעניק לנו המדרש- נבואתו של יחזקאל למלך צור. על פניו, לפי ההקשר, ההשוואה כאן היא בין חירם לפרעה, שני מנהיגים שה"אש" מכלה אותם מתוכם. גם הפסוק "לַשַּׁחַת יוֹרִדוּךָ וָמַתָּה מְמוֹתֵי חָלָל בְּלֵב יַמִּים" אפשר שהוא רומז לסופו של פרעה וצבאו. אולם, אם נקרא בתשומת לב את הנבואה, הרי שהיא מתארת את יופיו של נגיד צור: "אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי" ומדמה את יופיו לאבנים יקרות, אבני החושן, ול "כְּרוּב הַסֹּכֵךְ מִתּוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ", ומול התיאור הזה, במדרש שלנו, מי אם לא משה "היה יפה והכל מתאווים לראותו". ועוד- בהמשך המדרש, כאמור, מי שנכווה מאש בתוכו ממש הוא דווקא משה הקטן, אשר גבריאל מסיט את ידו מהזהב, והוא תופס בגחלת ומכניסה לתוך פיו. בנוסף לכך, הרי שהמילים "וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ כְּרוּב הַסֹּכֵךְ מִתּוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ": מזכירות לנו את הפסוקים "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ ... וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה: וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ...". נבואת יחזקאל מתעתעת בנו, ודמויותיהם של פרעה ומשה נרמזות בה בערבוביה, בהקשר המדרשי. מי הוא הנאכל באש? מי הוא האש עצמה?

 

ולמה דווקא בפסוק זה, על גדילתו של משה וקריאתו בשם, מובא הסיפור אודות כבדות פיו? משה, המנהיג הגדול, גדל "שלא כדרך כל הארץ". ובמדרש נפרש לפנינו הקרע בזהותו של משה. זהב מול גחלים לוחשות. זו היא משמעות הגדילה של משה- הבחירה בגחלים על פני הבחירה בזהב. הנסיך האהוב, כליל היופי, לוקח אל פיו את הגחלת. מכאן יצמח להיות מנהיג ומשחרר של בני עמו. יש לציין שלא מדובר בבחירה החלטית, שלמה והירואית. משה הוא בן אדם- והוא כמעט ולוקח את הזהב. רק גבריאל (אשר מלווה את משה במדרשים לכל אורך הדרך אל בית פרעה, שמות רבה שם כג-כד), הוא זה אשר מסיט את ידו. גבריאל- מלאך או כוח לא מודע, דוחף את ידו של התינוק אל עבר הבחירה הבלתי אפשרית. במובן מסוים, רומז המדרש, כפסע נמצא בין משה לפרעה. במדרש ישנו אזכור אסכטולוגי משהו למלך המשיח, אשר יושב בשערה של רומי (כדברי הגמ' בסנהדרין צח ע"א) גם מלך המשיח, כמו משה, יגדל דווקא בתוך החברה האויבת, והמדרש עוסק בקושי האנושי שבפניו אף הוא יתייצב, אף שמצופה ממנו שלא יתפתה לכל הסובב אותו.

 

בהמשך לדברים הללו, כבדות הפה של משה היא ביטוי של השניות שמתוכה הוא צומח. הוא גם כאן וגם כאן- ולכן הוא מגמגם. השליחות קשה עליו, מכבידה. המדרש מתכתב בבירור עם נבואת ההקדשה של ישעיהו, בה המלאך נוגע בשפתיו של הנביא בגחלת. ואחר כך הוא מצווה: "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד". על שפתותיו הכבדות של משה מוטל להכביד את ליבו של פרעה. אי אפשר לבחור בשליחות מבלי להיכוות. דווקא פרעה וחרטומיו עיוורים לסכנה שבבחירה בגחלים על פני הזהב, ולסכנה הטמונה במי שמוכן להיכוות.

המדרש מסיים בשמו של משה. לכל איש ישנם שמות רבים בהם יכול הוא להיקרא. שם מצרי, שם מדייני, שם עברי, שם פרטי או ציבורי. שמו נשאר השם אשר קיבל בארמון. שם המשמר את גמילות החסדים שעשתה עימו בת פרעה. גם היא חלק בלתי נפרד מזהותו המורכבת-חלק חשוב, מעצב. משה הנמשה מן המים הוא זה שימשה את עמו ממצרים ויעביר אותם במים, והוא אשר יטביע את פרעה, אשר גידל אותו, במים. זוהי דרמה אנושית כואבת, קשה, ולא סרט פעולה של גיבור החלטי ופוטוגני (יורשה לי להוסיף- ולכן הוא רב מכר...), ובמובן הזה לא מדובר בסיפור ילדים לגן, זוהי דווקא אגדה לאנשים גדולים.